14.06.2013
בשנת 2006, נאסרה הלעטת האווזים במדינת ישראל, דבר שהביא לסגירת ענף פיטום האווזים ומשקים חקלאיים רבים.
המשמעות הכלכלית למשקים חקלאיים היתה במקרים מסויימים קשה ביותר, במיוחד בהתחשב בכך שהחקלאים לא פוצו באופן ראוי על סגירת מקור פרנסתם.
האיסור נעשה באופן מעוות, היות ולא נעשתה כל חקיקה מקבילה בתחום הסחר והיבוא ולא מעט מתוך אלה שידעו להתייצב בחזית המאבק נגד החקלאים בשם "רווחת בעלי החיים" סעדו את נפשם מאוחר יותר בממרח כבד אווז במסעדת גורמה.
בימים אלה, קם חה"כ דב ליפמן ("יש עתיד") ומנסה בצדק להעביר חוק שיפסיק את היבוא והסחר בכבד אווז בישראל.
המתנגדים (על פי דה-מארקר), הם שר החקלאות יאיר שמיר ("הליכוד-ביתנו") והשר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ' ("הליכוד-ביתנו"). הטיעון: החקיקה תפגע ביצוא הישראלי לאירופה (משרד הכלכלה התייחס לנושא ושלל אפשרות שכזו. הרי מדינות אירופאיות רבות, אסרו בעצמן פעילות זו). הצבעה שהיתה אמורה להתקיים במליאה בוטלה בעקבות ערר של השר אהרונוביץ'.
פעילות בנושא רווחת בעלי החיים לא יכולה להתנהל בצביעות מוסרית. תמוה במיוחד לראות כיצד המתנגדים לחוק מתייצבים לצד יבואנים, אך כאשר היה מדובר בפגיעה בחקלאים מקומיים (כחול לבן), תמימות הדעים היתה מוחלטת.
איסור ההלעטה ב- 2006 היה נכון וכבר אז הוא היה אמור לכלול את איסור הסחר. השלמת החקיקה בנושא היא עניין של "טוב מאוחר..."